בין קבלה להסכמה

<b> הרב  שלום אביחי כהן</b>

הרב שלום אביחי כהן

Master Counseling Supervisors * M.C.S
פסיכותרפיסט, מטפל זוגי בכיר, סופרוויזר
יו"ר פורום יועצים ומטפלים מוסמכים שומרי תורה ומצוות
F.T.R - Forum of religious counselors and therapists

הבנה אמפתית שוללת את הטענה שאם צד אחד מרגיש מנוצל, הצד השני מוכרח להיות אשם בניצול. איננו חייבים להסכים שישנה מציאות אחת שווה לשניהם, שבהכרח היא מורכבת מצד אחד מנוצל וצד שני מנצל. אבל באותה מידה איננו יכולים להתעלם מכך שצד אחד חווה ניצול

לעתים עובר זמן רב עד שאנשים מצליחים להפנים את ההבדל בין קבלה להסכמה. ההבחנה ביניהם היא חיונית ביותר לתקשורת אמפתית, ועונה על הקושי ותחושת האיום שעשויים בני הזוג לחוש כאשר הם אמפתיים לבני זוגם. 

המרכיב הקוגניטיבי של האמפתיה, כולל יכולת לקרוא את טון דיבורו של בן הזוג, הבעות פניו ועוד ערוצים לא מילוליים דרכם הוא מביע את עצמו. בנוסף לכך אנו משתמשים גם בדמיון וביכולות אינטואיטיביות וכל אלו יחד עונים על המיומנות הראשית של האמפתיה: להבין את הזולת. יש להבחין בין ההבנה ובין המענה האמפתי כתוצאה מהצלחתנו לשים את עצמנו במקומו של האחר. במובן זה, שוטרים, חוקרים ועורכי דין, משתמשים במיומנות הקוגניטיבית של האמפתיה על מנת להכיר ולהבין את עולמו של האדם, גם כאשר הם אינם נותנים מענה אמפתי. הם מקבלים את העובדה שאדם הנמצא במצב מסוים עלול להגיב באופן שלילי ואולי גם אכזרי למדי, למרות שאינם מסכימים למעשה ואף שואפים להעניש את העושה לפי חומרת הדין.

הבנה אמפתית שוללת את הטענה שאם צד אחד מרגיש מנוצל, הצד השני מוכרח להיות אשם בניצול. איננו חייבים להסכים שישנה מציאות אחת שווה לשניהם, שבהכרח היא מורכבת מצד אחד מנוצל וצד שני מנצל. אבל באותה מידה איננו יכולים להתעלם מכך שצד אחד חווה ניצול, ואם נקבל זאת, נוכל ללמוד על רגשותיו באמצעות בחינת רגשותינו-שלנו במצבים בהם חווינו בעבר או מול גורמים שונים בהווה תחושת ניצול.

לא פעם אנו עומדים מול ילדים כואבים ומצולקים רגשית, כשנגדם הוריהם המלאים רגשות אשמה על רגשות ילדם חרף מסירותם למענו. מטפלים וגורמי סמכות עלולים להסיק מסקנות קשות כלפי הורי הילד, וכתוצאה מכך להעמיד את ההורים במצב של תסכול, חוסר אונים והרמת ידיים מיכולתם לגדל את ילדיהם בצורה בריאה, והילד שזקוק לביטחון ואהבה מהוריו, עשוי למצוא הורים שבורים ומרוסקים שאינם מסוגלים להעניק לו אפילו את מה שהעניקו לו מקודם. הגישה שמסיקה מסקנות חד משמעיות רק על סמך חוויותיו הרגשיות של הילד, היא כזאת המקבלת ומסכימה שהמציאות היחידה שקיימת היא אותה שחווה הילד.

גישה אחרת, המבחינה בין קבלה להסכמה. מאפשרת בדיקה אמיתית עם ההורים, ומקבלת את האפשרות שההורים מצדם מסרו את נפשם למען הענקת חום וביטחון לילד, שכתוצאה מגורמי השפעה שונים או טעויות מסוימות בדרך, הילד חווה אחרת ממה שהיה בכוונת הוריו להעניק. במצב שכזה, אנו מקבלים את חווייתו של הילד ומתנהלים מולו בכנות כמי שחש מושפל על ידי הוריו, ומנגד אנו מקבלים גם את חוויית ההורים הקשה ושואפים לתעל את רגשות האשם למקום של אחריות ורצון לתיקון.

לקבל את רגשותיו של האחר פירושו של דבר, להיות במקומו ולהבין את מניעיו ורגשותיו, גם אם איננו מסכימים שהמציאות היא כפי שהוא חווה אותה. כדי לקבל את הזולת, אנחנו צריכים להגדיר את הרגש שהוא מביע, לדוגמא: השפלה. ובשלב הבא למצוא אצלנו התייחסות רגשית למצבים וזמנים בהם אנו חשנו מושפלים. כעת נוכל לשערמה חווה האדם שמולנו, ולהחליט האם לתת לו מענה אמפתי ולנסות להשליך כלפיו את רגשותינו, או במקרה של איש אכיפת החוק לשאוף להענישו בהתאם לנסיבות ולחומרת מעשיו.

זוגות עשויים להתקוטט במשך שנים ארוכות סביב עובדות. בעוד צד אחד טוען "נפגעתי" הצד האחר מביא סימוכין לכך ש"לא פגעתי". המציאות מורה שלמריבות אלו אין סוף, ואם אמנם צד אחד "נכנע" ומוותר על עמדתו, בפעם הבאה הוא לא ישלים עם הכחשת הצד השני את המציאות כפי שהוא חווה אותה. הדרך היחידה והנכונה לפתור את מעגל ההסלמה המתמשך בין בני הזוג, היא באמצעות התחברות לעולמו של האחר וקבלת רגשותיו למרות אי ההסכמה. דהיינו, כאשר צד אחד מתלונן על כך שהוא נפגע, אנו נבחן מה גרם לו להיפגע למרות שבראייתנו היינו מרגישים ומגיבים אחרת. זוגות המצליחים להתרומם מעל לעובדות, ומתמקדים ברגשות ההדדיים, מאפשרים יציאה ממבוך ההתקוטטות לעבר מילוי צרכים הדדי והתאמת התנהגויותיהם לבני זוגם.

בתהליך זוגי מהר מאוד מוצב האתגר המכוון שלילת השימוש הנפוץ במילים "נכון" או "לא נכון" בתגובותיהם של בני הזוג לרגשות שמשמיע האחר. העיסוק באימות העובדות או בהכחשתן, מכניס את השניים לפינה שהדרך לצאת ממנה אינה עולה בקנה אחד עם שאיפתם של בני הזוג לחיים של אהבה וקשר בטוח ויציב ביניהם.

יתירה מכך, התחפרות בעמדה הנשענת על עובדות חד משמעיות וקריאת המציאות כמציאות אבסולוטית היא שגויה לחלוטין, משום שמציאות נקבעת באמצעות פרשנות, ובעוד צד אחד רואה במשפט מסוים הבעת תמיכה והצעת עזרה, הצד האחר מסיבות שונות עשוי לפרש את אותו משפט כזלזול והשפלה. איננו חייבים להסכים עם פרשנות זו או אחרת, ומשום כך איננו יכולים להשתמש במונחים של "אשמה", ולטעון כנגד צד אחד כי "אשם" הוא במצב שנוצר, מאחר ואם הוא טוען לפרשנות אחרת, עלינו לקבל את זכותו לכך.

יחד עם זאת, מחובתנו לקבל גם את רגשותיו של הצד הנפגע, ובלי קשר למה אנו חושבים על פרשנותו למציאות שלפנינו. כשנקבל את שני רגשות הצדדים השונים, נוכל לחבר ביניהם, למשל, על ידי כך שהצד הנפגע יציע דרך אחרת להצעת עזרה מבן זוגו, מבלי שתיתפס על ידו כפגיעה. אך כל זה לא יקרה כל עוד שקבלת רגשותיו של האחר נתפסת גם כהסכמה לדעתו, כי אז קבלה הופכת להיות מאיימת על הצד המקבל, ומעמידה אותו בעמדת "אשם" שאינה מקובלת על רוב האנשים, בייחוד על אלו אשר כל מהותם היא לעשות טוב למען בני זוגם ונישואיהם.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
השארת תגובה

error:
גלילה לראש העמוד