היכולות האנושיות לשינוי

<b> הרב  שלום מרקוביץ'</b>

הרב שלום מרקוביץ'

פסיכותרפיסט ומטפל זוגי

הפסיכיאטר היהודי, אריק קנדל, זכה בפרס נובל על עבודת המחקר שלו, שבמסגרתה הוכיח כי למידה משנה את מבנה תאי העצב במוחנו וכי הקשרים הסינפטיים ביניהם מתחזקים. הוא היה הראשון שהוכיח שכשאנו יוצרים זיכרונות לטווח ארוך, תאי העצב משנים את צורתם האנטומית ומגדילים את מספר החיבורים הסינפטיים עם תאי עצב אחרים

אנשים רבים מסופקים באשר ליכולתם להביא לשינוי מהותי בחייהם. הם סבורים כי בגיל בו אנשים מעוצבים בדעותיהם ובהרגליהם לא ייתכן שינוי יציב לטווח ארוך. בשאלה זו נתקלים אנשי מקצוע רבים והיא עומדת בבסיס קיומו של הטיפול הנפשי, הן ברובד הזוגי והן ברובד האישי, שכן אם הדבר אינו אפשרי, כיצד ניתן בכלל להסביר את יעילות הטיפול הנפשי?

כיום, מראים מחקרים כי אכן ניתן להשפיע על המוח באמצעות הכלים הטיפוליים המצויים בשיטות פסיכולוגיות שונות. ננסה במאמר הבא לבחון, מעט מזעיר, את התפתחות הידע המדעי בתחום המוח ואת ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לידיעות המחקריות בתחום זה על משמעות הצלחתו של הטיפול הנפשי.

בעבר סברו החוקרים כי המוח הוא בעל חלקים קבועים המותאמים מראש לפעילות האנושית על כל מורכבותה. לפי סברה זו הוסבר כי במהלך החיים אנו יכולים בעיקר "לאבד" תאי מוח, אך לא ליצור תאים חדשים ולכן היכולת הקוגניטיבית שלנו יורדת באופן טבעי עם הגיל. אך בשלושים השנים האחרונות הצטבר ידע המבוסס על מחקרים מדעיים רבים בתחום חקר המוח, המעידים על כך שהמוח האנושי הוא גמיש ואינו בעל מבנה קבוע ומוחלט.

במהלך המאה הקודמת, הוכח כי ישנו גיל "קריטי" שבו כל תחום של פעילות מתגבש ובמהלכו ניתן להשפיע על התפתחות המוח, ולאחריו האפשרות לשינוי מזערית או לא קיימת כלל. גיל זה תלוי בפעילות הספציפית שבה מדובר ומשתנה מתחום לתחום, אך הגיל בו מתרחשת עיקר התפתחותו של המוח הוא בגילאי הילדות המוקדמת. לדוגמא: התפתחות הראייה היא בעיקר בשבועות הראשונים של החיים וכן השמיעה. הדיבור מתפתח עד גיל חמש או שש בערך ולכן בגיל מבוגר אנו מתקשים יותר לקלוט ולהפנים שפות חדשות והמבטא המקורי בדרך כלל יישאר. בניסוי שנערך על גורי חתולים, הוכח שגור שעינו האחת נתפרה למשך מספר שבועות, לא היה מסוגל לאחר מכן לראות באותה העין ויתרה מכך: מפת המוח של העין הסתומה, דהיינו האזור שבו תאי העצב המפעילים את העין ומעבדים את המידע והחישה שלה, "נתפסה" על ידי העין הפתוחה. כלומר – מכיוון שמפת המוח של העין הסתומה לא הייתה בשימוש ולא קבלה גירויים, "השתמשה" העין הפתוחה במפת העין הסתומה שבקליפת המוח ו"השתלטה" עליה. האזור במוח שלא קיבל גירוי מן העין הסתומה לא התפתח בהקשר לעין ה"מקורית" שאליה היה מיועד, ולא אפשר לעין שהייתה בריאה אך סתומה לראות. לעומת זאת העין הפתוחה שספקה גירויים, לאזור הראייה בקליפת המוח, פיתחה לא רק את אזור המוח ה"שייך" לה אלא גם את זה שלא קבל גירויים מהעין הסתומה. בעקבות ניסוי זה התפתחה תפיסה כי למוח גמישות פלסטית בתקופה "קריטית", שבה מתעצב התחום הספציפי, אך לאחריה הוא מתקבע ואינו משתנה. תפיסה זו באה לידי ביטוי במישורים רבים במהלך החיים וניתן לשמוע אותה מאנשים העוסקים בתחומי החינוך, הרווחה ועוד, והיא גורמת להם להאמין כי מה שלא התפתח בגיל המתאים אינו ניתן עוד לשינוי ולטיפול. תפיסה זו מביאה לא אחת לייאוש והשלמה כפויה עם המצב.

עובדה נוספת שהייתה ידועה לחוקרים והשפיעה על ההשערה כי לאחר התקופה הקריטית מבנה המוח קבוע ואינו משתנה עוד, היא העובדה כי בסוף גיל ההתבגרות עובר המוח תהליך "גיזום" של תאי מוח שאין בהם שימוש. בתהליך זה המוח "נפטר" מתאים שאין בהם צורך יותר. תפיסה זו השפיעה מאוד על החשיבה וההערכה לגבי תחומי פעילות שונים ועל תפיסת הריפוי במה שקשור למוח. הדבר התבטא בטענה שלשם התפתחות בריאה חייב המוח לקבל גירוי מתאים בתקופה הקריטית. טענה זו הביאה לחוסר האמון בתיקון ליקויים שהתפתחו בתקופה הקריטית ובריפוי ושיקום לאחר פגיעה ברקמת המוח. ממילא לא ניתן לבצע שינוי אמתי ויסודי של הרגלים שונים של חשיבה והתנהגות הטבועים במוח, או לפתח מיומנויות חדשות שלא נרכשו במהלך התקופה הקריטית. טענות אלה יש בהן הצדקה לעמדה נוקשה הגורסת כי למעשה לא ניתן לבצע שינויים, אלא באותה תקופה קריטית שבדרך כלל מתרחשת בשנותינו המוקדמות.

עם התפתחות המדע, כאמור, בשלושים השנים האחרונות ויותר, התפתחה תפיסה מדעית שונה לחלוטין, ולפיה המוח גמיש לאורך כל חיי האדם. מחקרים רבים מאשרים את העובדה, כי למוח האנושי גמישות פלסטית לאורך החיים כולם ואפילו בגיל מבוגר מאוד. בין השאר, התחזקה טענה זו לאחר שקופים בוגרים, שאצבעות ידיהם נקשרו יחדיו, יצרו מפת מוח אחידה לשתי האצבעות הקשורות והם הניעו אותן יחדיו. לאחר שנפתחו הקשרים שב המוח ופיתח מחדש שתי מפות שונות, אחת לכל אצבע. וכך קרה כשמחקר אחר הוכיח שכאשר נותקו תאי עצב והם התחברו מחדש באופן שונה, המוח שב עם הזמן וארגן מחדש את המפה, כלומר את אזור ההפעלה והחישה, באופן מאורגן ומסודר. כמו כן, השתל המאפשר לחרשים לשמוע מבוסס על תפיסת הגמישות והפלסטיות של המוח שתאיו מתארגנים ומפענחים אותות מן השתל החשמלי והופכים אותם לצלילים מפוענחים המאפשרים שמיעה והבנת הנשמע תקינות. אכן "מה רבו מעשיך ה'!"

אנשי מקצוע רבים בתחום הטיפולי נתקלים בתובנות שונות על יכולת השינוי והריפוי בתחום הטיפול הנפשי. לא אחת ניתן לשמוע את המיואשים הטוענים: "נלך לטיפול ומה תהיה התועלת?" או "שינוי הוא לזמן קצר בלבד" ו"אנשים אינם יכולים להשתנות באמת". במקרים אחרים ניתן לשמוע משפטים כגון: "כשלא הולך מוטב להתגרש, חבל לבזבז זמן ומשאבים. אם לא מתאימים אז לא מתאימים וזהו!" או "זהו הרגל מושרש וטבוע. אופי. הבעיה לא יכולה כבר להיפתר יש לי (או לו/ה) משהו קלוקל מיסודו, ואת זה בלתי אפשרי לשנות".

מה אומרים אנשי מדעי המוח על תפיסות אלו? האם הגילויים וההוכחות המאששות את התפיסה כי המוח הוא פלסטי, גמיש, משנה את מבנהו ומסתגל לאורך כל חיי האדם תופסות גם לגבי טיפול נפשי פסיכולוגי? והאם הדבר נוגע גם להרגלים טבועים ומושרשים?

הפסיכיאטר היהודי, אריק קנדל, זכה בפרס נובל על עבודת המחקר שלו, שבמסגרתה הוכיח כי למידה משנה את מבנה תאי העצב במוחנו וכי הקשרים הסינפטיים ביניהם מתחזקים. הוא היה הראשון שהוכיח שכשאנו יוצרים זיכרונות לטווח ארוך, תאי העצב משנים את צורתם האנטומית ומגדילים את מספר החיבורים הסינפטיים עם תאי עצב אחרים. קנדל טוען על פי עבודות המחקר הרבות שביצע, כי הטיפול הנפשי משנה בני אדם, וזאת באמצעות למידה היוצרת שינויים בביטוי הגנים ובחוזק החיבורים הסינפטיים, ושינויים מבניים הגורמים שינוי בדפוס האנטומי של החיבורים הפנימיים בין תאי העצב במוח. הטיפול הנפשי מתקן וחודר לעומק המוח ותאי העצב ומשנה את המבנה שלהם על ידי עירור הגנים הנכונים. הפסיכיאטרית הד"ר סוזן ווהן מסבירה שהריפוי בדיבור הוא בעצם "דיבור אל תאי העצב" וכל מטפל הנאמן לעבודתו הוא למעשה "מנתח בזעיר אנפין של הנפש" המסייע למטופליו לעשות את השינויים הנדרשים ברשתות העצביות.

מסתבר אם כן שהטיפול הנפשי על צורותיו השונות יוצר אצל המטופל שינויים אמתיים, ממשיים ומבניים במבנה המוח וממילא בדרכי החשיבה ובהרגלים. זו הסיבה שיעילותו של טיפול נפשי יסודי ורציני מועילה לטווח הבינוני והארוך, לעתים מזומנות, טוב יותר מתרופות שונות.

לא אחת חשים עצמם אנשים שונים הנתונים במשבר נפשי אישי או במשבר של היחסים הזוגיים והמשפחתיים לכודים בתוך מציאות קשה ומדכאת. מציאות הנתפסת כחסרת תקווה למזור אמתי וממילא חשים אומללים ומיואשים. מסתבר שמהפך אמתי הוא לא רק הכרחי אלא אפשרי. אכן ניתן לצאת מחושך לאור. מייאוש לאמונה ותקווה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
תגובה אחת
  1. מיה הגב

    מעודד…
    נותן תקווה..

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
error: