ילדים מציקים

<b> יגאל לשם</b>

יגאל לשם

פסיכולוג מטפל בילדים ומתבגרים ומרצה בתחום

כמחנכים לילדים שהוריהם מפקידים בידינו את ילדיהם, וכהורים לילדים שהפקיד בידינו הקב"ה, עלינו לדאוג לרווחתם הנפשית לא פחות מחובתנו ללמדם תורה ובידינו הדבר

אנשי חינוך רבים נתקלים פעמים רבות בתופעה של הצקות והשפלות לצד שימוש באלימות פיסית של תלמידים כלפי תלמידים אחרים. תלמידים מסוימים מהווים מסיבות שונות, יעד נוח לפגיעת תלמידים אחרים. ההצקות והפגיעות עשויות לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות החל מפגיעות פיסיות, פגיעה ברכוש האחר או שימוש בו ללא רשות, עלבונות חוזרים ונשנים, ובמקרים קיצוניים אך לא נדירים, גם עשיית חרמות חברתיים כנגד תלמידים אחרים.

מקרים של העלבות והצקות הן לעיתים חלק מהעולם הילדותי למורת רוחנו. אך במקרים רבים הגבול נפרץ וכוחן של המילים והלחץ החברתי יכול להביא להרס של ממש.

לצערנו ניתן למצוא אנשי צוות חינוכי וטיפולי בבתי ספר הסבורים שהקנטות ועלבונות מהווים חלק מההתבגרות, מעין כורח התפתחותי שילדים ומתבגרים חייבים לשאת ולהתמודד איתו. בנוסף, קיימת תפיסה רווחת המאשימה את הילד הנפגע בהיותו "מזמין" את התוקפנות כלפיו מסיבות אישיותיות אלו ואחרות. נכון הדבר, כפי שיובהר בהמשך, שישנם ילדים אשר לוקים ביכולת ההתנהגות החברתית או מתקשים להשתלב חברתית מסיבות שונות, אך אין בכך כדי להסיר מצוות בית הספר את האחריות לדאגה ליצירת סביבה אוהדת עבור ילדים אלו.

אליוט ארונסון, מגדולי הפסיכולוגיים החברתיים בדורנו, מתאר בספרו "לא נשאר את מי לשנוא"  (הוצאת מודן, 2005), את חוויות ההשפלה והעלבון שחווה בילדותו בבית הספר בו למד. לדבריו, המקרה היה טראומתי בשעתו, והוא עדיין מכרסם בליבו חמישים שנה מאוחר יותר. מבוגרים לא מעטים נושאים כמוהו בליבם את צלקות ההשפלה בילדות. אנשי טיפול רבים פוגשים אנשים מבוגרים אשר "הסתדרו" בחיים, השכילו בקודש ובחול, רכשו מקצוע מכובד, הקימו משפחה והגשימו מטרות בחייהם, אך לצד זאת, הם נושאים את צלקות העבר. חלקם חולקים עם המטפל לראשונה את חווית ההשפלה שאירעה לפני מספר עשורים של שנים אך עדיין צרובה היטב בזיכרונם. לעיתים מבוגרים אלו הופכים הגנתיים כלפי ילדיהם כחלק מחוויית העבר אשר לימדה אותם לתפוס את העולם כסביבה לא בטוחה לילדים. חוויות של קושי חברתי של אחד מילדיהם, מעלה אצלם את חווית הפגיעות מהילדות. חלקם מוצאים עצמם מופתעים נוכח העוצמה הרגשית והכאב המלווה כיום כאשר הם משתפים בחוויית ההיפגעות בשנות הילדות ומשפטים כגון "לא חשבתי שעדיין הכאב כה רב, זה היה מזמן, חשבתי שכבר שכחתי" מבהירים זאת.

הפסיכולוג החברתי קים ויליאמס הראה במחקריו שנידוי בתקופת הילדות יכול לגרום לירידה משמעותית בערך העצמי בבגרות. וכפי שציין דניאל גולמן בספרו "אינטליגנציה רגשית": "מידת הפופולאריות של ילדים בכיתה ג' מנבאת באופן הטוב ביותר את מצב בריאותם הנפשית לכשיגיעו לגיל שמונה עשרה- יותר מהערכת המורים או האחות, יותר מציוני בית הספר או מבחני האינטליגנציה ויותר ממבחנים פסיכולוגיים".

הילדים הנמצאים בקבוצות סיכון לפגיעה חברתית ולדחייה הינם ילדים בעלי קושי בתחום האינטליגנציה הרגשית, הם לא יודעים באופן אינטואיטיבי כיצד לתקשר היטב עם ילדים אחרים. חלקם רגישים מידי ונוטים להיעלב מכל דבר קטן או להגיב מייד בכעס. ילדים אחרים הם ביישנים או חרדים מבחינה חברתית. הם לא נוטים לגשת לילדים אחרים והתקשורת שלהם עם בני גילם מגושמת או בלתי הולמת.

מקור אחר לסיכון נובע ממציאות בה ישנם במשפחה נורמות שונות מהנהוג בבית הספר, והילד לא מצליח לחבר בין נורמות הבית לנורמות המקובלות בבית הספר. לדוגמא: כשדורשים מהילד להיות "מבוגר קטן"- מחונך, מנומס, לא להתלכלך, לא לדבר שטויות, לא להתפרע. או כאשר מעבירים לילד מסרים של התנשאות והתבדלות- "אתה יותר טוב ויותר חכם מהאחרים, אתה ילד מחונך…" זה מבודד את הילד וגורם לאחרים לחוש שהוא מתנשא כלפיהם.

קבוצת ילדים אשר פגיעה באופן מיוחד להצקות חברתיות הינם ילדים בעלי לקויות בתחום התקשורתי. לקויות התקשורת נעות על פני רצף כאשר בחלק הקל של הרצף נמצאים הילדים בעלי לקויות הלמידה הבלתי מילוליות, ובחלק עליון יותר נמצאים הילדים הסובלים מתסמונת האספרגר. בקצה העליון של הספקטרום נמצאים אלו הסובלים מאוטיזם (P.D.D).

תהיה הסיבה לקושי החברתי של הילד אשר תהיה, חובה עלינו להיות יצירתיים ונחושים בניסיון סיוע לילדים בעלי קשיים אלו. אנו מחויבים לפתח את רגישותנו ולהיות ערים לתלמידים הסובלים מאלימות נפשית או פיסית בכיתה, בבית הספר ובבית. פעמים רבות הילדים המוצקים מתביישים לספר על מעמדם החברתי הנחות, והם סופגים פגיעות ושותקים מבלי לספר להוריהם או לצוות החינוכי. הם חשים בושה ולעיתים אשמה במצב אליו נקלעו. ילדים אלו זקוקים לנו. תפקידינו לא לחכות להתפרקות רגשית של התלמידים אלא לכרות אוזן ולהיות קשובים לאיכות חייהם של ילדינו.

דן אולבאוס מתאר מאמץ ניכר לחקור מקרים של התעללויות ולרסן אותם בסקר שנעשה בנורבגיה. מפעל זה החל לאחר דאגה שהתעוררה בעקבות התאבדות של שלושה תלמידים שסבלו מהצקות חוזרות ונשנות. הסקר נערך בקרב של 90,000 תלמידים ומסקנותיו היו שההצקות בבית הספר הינן חמורות ושכיחות. בכמה מבתי הספר, כמעט 17 אחוז מן התלמידים דיווחו על הטרדות נמשכות. ממצא נוסף שעלה מן הסקר הוא שבמרבית המקרים המורים וההורים היו מודעים באופן חלקי בלבד למקרי ההטרדות, ואפילו כאשר המבוגרים ידעו הם התערבו לעיתים רחוקות בלבד. החינוך הדתי והחרדי אינו מושווה עם חינוך שאינו יהודי ובכל זאת, ממצאי המחקר מובאים על מנת ללמוד על דרכי היישום וההתמודדות שעלו ממנו:

בעקבות ממצאי הסקר פותח פרויקט התערבות רחב היקף אשר התבצע בשלושה שלבים: בשלב ראשון הוגברה מודעות הקהילה ואנשי המקצוע בהיקף התופעה, דרכי הופעתה ובהשפעה המזיקה והמשמעותית. בשלב זה הועבר המסר שקיים הכרח של ממש להיות ערניים למצבים בהם תלמידים מושפלים או חווים התעללות מצד תלמידים אחרים ולהתערב לצורך הקטנת ההתעללות.

בשלב השני נערכה התערבות בתוך הכיתות תוך הגברת המודעות של התלמידים לתופעה. המודעות הוגברה באשר לעוצמת הסבל שנוחלים התלמידים הנפגעים, נעשתה עבודה עם התלמידים על קבלת השונות אצל האחר, הגברת יכולת האמפטיה לסבלו של הזולת, והחשיבות הקיימת בהתיידדות עם תלמידים מבודדים. בנוסף, הועלתה המודעות של התלמידים להכרח לא לשתף פעולה עם ניסיונות של תלמידים לפגוע באחרים בדרך של בידוד האחר, נידויו או הרחקתו מהחברה.

בשלב השלישי אותרו התלמידים שלמרות ההתערבות שנעשתה המשיכו להציק לפגוע ולהשפיל תלמידים אחרים והם נענשו על פי כללים שנקבו מראש. תוכנית מעקב שנערכה לאחר כעשרים חודשים גילתה שכמות ההצקות וההשפלות ירדה בחמישים אחוזים, עניין המלמד על האפקטיביות שנחלה תוכנית ההתערבות.

כמחנכים לילדים שהוריהם מפקידים בידינו את ילדיהם, וכהורים לילדים שהפקיד בידינו הקב"ה, עלינו לדאוג לרווחתם הנפשית לא פחות מחובתנו ללמדם תורה ובידינו הדבר. 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
error: