לא תעשה לך כל פסל

<b> יוסף בן בסן</b>

יוסף בן בסן

יועץ חינוכי מוסמך

אין דבר יותר קשה לבן מאשר הגילוי שהוא מאכזב דמויות משמעותיות בחייו ובראשן הוריו

הכוח הטמון בדמותו הסמכותית של המחנך הוא עצום ורב. "כחומר ביד היוצר" אומר הנביא לעם ישראל, אמרה המשויכת פעמים רבות לתהליך החינוכי. אך עלינו לדעת לעשות את מלאכתנו נאמנה כעבודת יצירה ולא עבודת פיסול. ההבדל הוא תהומי ותוצאותיו הרות גורל.

אחד מתחומי האומנות שהתורה הדירה מעם ישראל היא אומנות הפיסול. הפסל לוקח גוש חומר ומעצב אותו על פי הצורה שהוא רוצה לראות בחומר. בניגוד לאומנויות אחרות הדבר נעשה על ידי 'פציעת החומר', גילוף והסרה של חומר גלם שאינו משרת את הצורה אותה רואה האומן לנגד עיניו. החומר שאינו שימושי לפסל ואינו משרת את מטרתו, נפסל והופך להיות פסולת. אחת הטעויות השכיחות בחינוך היא כאשר ההורה או המחנך רואה עצמו כפסל ואת הילד או התלמיד כאותו 'גוש חומר' אותו צריך לעצב ולפסל. לעיתים, ללא משים, הורים עלולים 'לפסל' את ילדיהם בדיוק כמו אותו פסל הרואה את תצורתו הסופית של הפסל בעת עשייתו.

להורים רבים יש חלום כיצד היו רוצים לראות את הבן או הבת שלהם ובהתאם לכך הם יכוונו וינווטו את חיי ילדיהם. כל ההחלטות החינוכיות יתקבלו בהתאם ל' צורה' ולשאיפה של ההורים. זאת, ללא שום קשר לכישורי הילדים, נטיות ליבם, רצונותיהם ושאיפותיהם.

יכולות וכישורים שאינם תורמים ומשרתים את 'המטרה' נפסלים ואינם זוכים לעידוד ופיתוח. 'חינוך' שכזה, שכל מהותו הוא פיסול הילד בהתאם לרצונות ההורים, אכן יביא בסופו של דבר ליצירת "פסל": הילד יגדל לאדם בוגר חסר אנרגיות, לא מאושר ולא מאותגר על ידי החיים. יותר מכל – הוא לא יהיה הוא – אדם בעל ערך ויכולות המביא לידי ביטוי את כישוריו וטבעיו שטבע בו הבורא.

מוטב שכהורים נבין ונפנים שילד אינו 'כרטיס ביקור' של חלומותינו ומאוויינו הכמוסים. הקב"ה מועיד לכל אדם את שליחותו בעולם ומצייד אותו ב'ארגז כישורים' הולם. אם ברצוננו לגדל ילד מאושר עלינו לתת אישור לאישיותו. אדם מאושר הוא אדם שקיבל אישור שהעניק לו סיפוק נפשי. ילד מפנים ומטמיע את דרכי החשיבה, את קולותיהם, שפתם, תגובתם והתייחסותם של דמויות מפתח בחייו. קולות אלו יכולים להיות מקור לצמיחה או חלילה לקמילה. קולות אלו יכולים לסייע לו לגלות את קולו שלו או חלילה לשתקו. הורים שאינם מכירים בילדם כישות עצמית, אלא תופסים אותו כהמשך של עצמם אינם מאפשרים לילד חשיבה עצמאית ומונעים ממנו בירור ודיאלוג פנימי. ילד כזה לכשיגדל עלול לאמץ כל נורמה וכל תפיסה ללא סינון קוגניטיבי ורגשי.

מתן אפשרות לחשיבה אוטונומית פירושו הכרה באישיותו של הילד בפרט והזולת בכלל. כאשר הורים מודעים ומעודדים את כישוריו של הילד ומכירים במכלול אישיותו, הם מטמיעים בו את שלושת הצרכים הבסיסיים שעליהם מושתתת אישיות בריאה: (ראשי תיבות א.נ.י).

א-אהוב: לכל אדם יש צורך להרגיש שייך ונאהב ללא תנאי. לעיתים אדם יוזם קונפליקטים מתוך דחף לבדוק את טיבעה וגבולותיה של אותה אהבה ולהיווכח באמיתותה.

נ-נחוץ: אדם מטבעו רוצה הכרה בייחודיותו ומתוך כך הכרה בתרומתו הייחודית. מכאן נובע הצורך האנושי להטביע חותם.

י-יכול: האדם יכול ומסוגל לעמוד בצורה מכובדת במטלות הנגזרות ממשימותיו בתנאי שהם עולים בקנה אחד עם השליחות שהועיד לו הקב"ה ובעזרת הכישורים ונטיות הלב בהן הוא התברך.

כשילד חש שאינו יכול לעמוד בציפיות של הוריו הרי שה'אני' שלו נפגע. אין דבר יותר קשה לבן מאשר הגילוי שהוא מאכזב דמויות משמעותיות בחייו ובראשן הוריו.
אם נפנים את האמור, נהיה כאומנים המשתמשים ב"חומר" בתבונה הבוראת יצירה – אדם ייחודי אשר אין כמוהו ואין דומה לו, "כחומר ביד היוצר". עלינו לאהוב את המתנה שהקב"ה נתן לנו, היא נחוצה והיא מסוגלת לעשות את שליחותה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
השארת תגובה

error:
גלילה לראש העמוד