מה ביקשתי? רק תכיל אותי!

<b> הרב  שלום אביחי כהן</b>

הרב שלום אביחי כהן

Master Counseling Supervisors * M.C.S
פסיכותרפיסט, מטפל זוגי בכיר, סופרוויזר
יו"ר פורום יועצים ומטפלים מוסמכים שומרי תורה ומצוות
F.T.R - Forum of religious counselors and therapists

על האדמו"ר מהר"ש - רבי שמואל מליובאויטש זצ"ל מסופר, שכאשר היה יושב בחדרו ומקבל קהל לברכה ועצה, כל גופו היה נוטף זעה. פעם שאלוהו תלמידיו, מדוע רבינו כל כך מזיע בעודו יושב על כסאו ואינו מטריח את גופו פיזית? ענה להם האדמו"ר – כיצד לא אזיע, הלא כל יהודי שנכנס ושוטח צרתו לפניי, מתלבש אני בחליפה התפורה למידותיו – על מנת לחוות את כאבו, וכשיוצא מלפניי ונכנס יהודי אחר, צריך אני לפשוט את החליפה הקודמת ושוב ללבוש חליפה התפורה למידותיו של השני. נסו אתם במשך כמה שעות לפשוט חליפה וללבוש חליפה, האם לא תנטפו זעה?!

ההכלה אינה בהכרח מבטאת במילים כאלו ואחרות, להיפך, איכותה מושגת דווקא על ידי ניצול הכלי הכל כך חשוב בתקשורת: שתיקה אקטיבית, כלומר, שתיקה שיש בה מסר על ידי הנהון או מבט של מי שאומר "אני נכנס לנעליך, משתדל להבין את אתה חש, אני נעשה שותף לחוויית כאבך"

אנו נפגשים מידי יום עם אנשים שונים, לא פעם הללו באים ושוטחים את מצוקתם בפנינו, זה יכול להיות החבר, השכן, הילדים, האישה, הבעל, מי לא נתקל בחייו ברגעי משבר שמזקיקים אותו להשיח צרתו בפני קרוביו. השאלה היא, האם אנחנו יודעים להיות במקום המכיל, ואיך אפשר לאמץ עמדת הכלה טובה יותר.

לא פעם עומדים בני זוג ומשתהים לנוכח דברי בני זוגם על כך שאינם תומכים בהם בשעת צרה. "אני לא מבין מה היא רוצה, זה פשוט לא נכון, הלא כשראיתי שקשה לה עשיתי הכל למענה, ואחרי הכל היא אומרת שלא הייתי שם, זה מתסכל אותי" – זועק הבעל. במילים כאלו ואחרות מביעה גם האישה את תסכולה מכך שלמרות שבחווייתה היא עומדת לצידו של בעלה בעת דאגתו, הוא אינו מעריך זאת, ועוד מתלונן על כך שאינה תומכת בו. בבירור הדברים נמצא, כי האחד שומע את צרת השני, ומתוך כוונות טובות מציע את פתרונותיו לבעיה. אלא שכנראה, הבעיה – היא לא זאת הצריכה פתרון, אלא זאת הצריכה להישמע, את הצורך הזה רבים לא מזהים וממילא אינם ממלאים, ומה פלא כי התחושה למרות הכל היא – "אין בן זוגי נמצא איתי ברגעיי הקשים".

אנו נפגשים מידי יום עם אנשים שונים, לא פעם הללו באים ושוטחים את מצוקתם בפנינו, זה יכול להיות החבר, השכן, הילדים, האישה, הבעל, מי לא נתקל בחייו ברגעי משבר שמזקיקים אותו להשיח צרתו בפני קרוביו.

מאחר וכך, לכל אחד מאיתנו ישנו תפקיד, שבצידו אחריות גדולה עד מאוד. במקומות רבים נוהגים לספר מעשיות המלמדות עד כמה מילה אחת יכולה לשנות חיי אדם לטובה או חלילה להיפך. כאשר אנו משפיעים על אחרים ומשנים את עולמם לחיוב אנו ממלאים את תפקידנו וזכויות רבות נזקפות לנו, אך אם חלילה אנו נכשלים, פירות הכישלון עלולים להמשיך ולפרנס דורות רבים אחרינו, זהו מצב עדין במיוחד המחייב אותנו להבין בראש ובראשונה מה רוצה האדם כאשר הוא נמצא במצוקה ובא לבקש את עזרתנו.

על האדמו"ר מהר"ש –  רבי שמואל מליובאויטש זצ"ל מסופר, שכאשר היה יושב בחדרו ומקבל קהל לברכה ועצה, כל גופו היה נוטף זעה. פעם שאלוהו תלמידיו, מדוע רבינו כל כך מזיע בעודו יושב על כסאו ואינו מטריח את גופו פיזית? ענה להם האדמו"ר – כיצד לא אזיע, הלא כל יהודי שנכנס ושוטח צרתו לפניי, מתלבש אני בחליפה התפורה למידותיו – על מנת לחוות את כאבו, וכשיוצא מלפניי ונכנס יהודי אחר, צריך אני לפשוט את החליפה הקודמת ושוב ללבוש חליפה התפורה למידותיו של השני. נסו אתם במשך כמה שעות לפשוט חליפה וללבוש חליפה, האם לא תנטפו זעה?!

המסר הגדול בדברי האדמו"ר הוא, שאיננו יכולים לעזור לאיש אם איננו מסוגלים ללבוש את חליפתו, זהו אתגר לא פשוט כלל, ואתגר זה מגלה משהו על הדבר שאדם זקוק לו כאשר הוא דואג. במילים מקצועיות הדבר הזה נקרא "הכלה" – מלשון להכיל, אך בביאור המושג ראוי שנתבונן במקורותינו.

הנה שלמה המלך במשלי אומר "דאגה בלב איש ישיחנה" – ועל פי אחד הפירושים הכוונה שישיח דאגתו לאחרים על מנת שינחמוהו. כלומר, עצם העובדה שיש לאדם לפני מי לשטוח את צרתו יש בכוחה להביא ליישוב דעתו על ידי הניחומים שיקבל.

אך מהו ניחום? איוב בדבריו " ואיך תנחמוני הבל ותשובתיכם נשאר מעל", מדבר על מושג של "ניחום הבל". דוגמא לניחום הבל מובאת ברשב"ץ בספרו "מגן אבות" על פרקי אבות, למי שמנחם את האדם שמתו מוטל לפניו, כי זהו זמן שלא יועילו התנחומים.

נראה שיש שלב הקודם לניחומים, וזהו צרכו של מי שמתו שמוטל לפניו. זהו שלב של שתיקה, הכלת הכאב, השתתפות בחוויה. לא הכל יכולים לעשות זאת במילים, מילים עלולות לקלקל, הן גולשות לשלב הניחום עוד לפני שהכואב מוכן לקבלו. בבחינתו, מילים אלו הן ניחום הבל, של מי שאינו "מבין בליבו" את גודל הכאב ועומקה של החוויה. שתיקה במקרים אלו, היא מסר המשדר "אין מילים לתאר את כאבך", זוהי הכלת החוויה של הכואב, משל העומד מולו חש את כאבו, ומעוצמת הכאב גם הוא אינו יכול לבטא זאת במילים.

רק לאחר התהליך הזה, מגיע שלב הניחום. זהו שלב של עיבוד החוויה על ידי המנחם והחזרתה אל האבל באופן שיוכל להכילה בעצמו. במילים פשוטות יותר: החוויה של האבל היא חוויית כאב שאינה נסבלת, יש לו קושי רב להכילה בנפשו ועדיין להיות מאוזן. תפקידו של המנחם, להכיל את החוויה של האובדן בתוכו, ובעצם, ללבוש ממש את חליפתו של האבל. את זה יכול המנחם לעשות על ידי התחברותו לאותם רגשות פנימיים של אובדן בחייו (על כך נרחיב במאמר הבא ב"ה). לאחר מכן, עליו להתבונן בתוכו פנימה אל נפשו והתמודדותו עם אותה חוויה, ואז לנחם במילים את הכואב, משל לקח המנחם את החוויה, עיבד אותה והפכה מסוגלת להכלה על ידי האבל. מתוך הבנת התהליך הזה, רבי יוחנן (בברכות ה, ב) שקבר את עשרת בניו, לקח את עצם בנו העשירי והיה מנחם בו את האבלים. העצם הזאת הייתה מקשרת אותו לאבל בקשר של הכלה לפני מילות הניחום. העצם מבנו העשירי אפשרה לרבי יוחנן להחזיר את חווית הכאב לאבל באופן מעובד שניתן להכלה, יותר ממה שיכלו לעשות אחרים.

מעתה אנחנו מבינים, שכאשר משיח אדם דאגתו וכאבו בפנינו, יש לוודא שאנחנו מסוגלים לנחמו באמת, ולא להיות בבחינת מנחמי הבל. ההבדל בין ניחום מתקבל לניחום הבל תלוי ביכולת שלנו לממש את השלב המוקדם והמאתגר ביותר – שלב ההכלה. כאשר האדם הקרוב אלינו שוטח את צרתו, לפני שמצעים אנו פתרונות, שלרוב ידועים הם אף לו. עלינו לשאול את עצמנו האם אנו יכולים בעצמנו להתחבר לחווייתו? האם אנו יכולים להכיל את כאבו? האם איננו נבהלים ונרתעים ממצוקתו? אם איננו יכולים לעמוד מול החוויה, להישיר אליה מבט ולהכילה, מדוע שמילותינו ינחמו? הלא כל הסיבה שבא אדם זה לפנינו היא בכדי שנעזור לו בראש ובראשונה להכיל את הכאב, להישאר בשליטה ולא לתת לחוויה הקשה לערער את בטחונו לחלוטין, אם גם אנחנו מתערערים מעצם שמיעת כאבו, מדוע שהוא ירגיש אחרת?

שתיקה אקטיבית

ההכלה אינה בהכרח מבטאת במילים כאלו ואחרות, להיפך, איכותה מושגת דווקא על ידי ניצול הכלי הכל כך חשוב בתקשורת: שתיקה אקטיבית, כלומר, שתיקה שיש בה מסר על ידי הנהון או מבט של מי שאומר "אני נכנס לנעליך, משתדל להבין את אתה חש, אני נעשה שותף לחוויית כאבך".

שתיקה היא אחד הכלים החזקים ביותר בתקשורת בינאישית. כשאנו ממהרים לדבר רק בשביל לדבר, אנחנו לרוב מפסידים את העיקר, ובמקום להתחבר לעמוד מולנו אנו מתרחקים ממנו ומעבירים לו מסר האומר: "לא משנה מה תגיד ומה תרגיש, לי יש מה לומר לך עוד לפני שהתחלת לדבר, אני כבר יודע מה אתה חש ותדע שאין סיכוי שאתה מחדש לי משהו, אני קורא אותך מהר מכפי שחשבת ואם תשמע לי תבין שאתה פשוט לא יודע כמה דברים שאני יודע". המסר הזה מחדד לאדם שמנסה לחבר אותנו אליו, כי אין סיכוי שיבינו אותי – "הוא אפילו לא מסוגל להקשיב לי, הוא חושב שהוא חכם ממני ושאיני יודע את האמרות והפסוקים שהוא משמיע לי". הבעיה של השוטח בעייתו, אינה חוסר ידיעה, אלא חוסר התחברות והבנה. דיבור מעביר ידע ועלול להפסיד התחברות. לשתיקה יש כוח לחבר בין אנשים על ידי כך שמאפשרת הבנה ושיתוף בחוויה.

אמנם חשוב להדגיש כי שתיקה מהווה את המצע עליה נבנית ההבנה, בלעדיה לא נוכל להתחבר ליקירנו, אך יחד עם השתיקה אנו זקוקים לכלי המאפשר לנו התחברות לחוויה, עיבודה באופן שנוכל לשלוט עליה מבלי להתערער, כי הלא רק אז נוכל להשפיע על נפשם של האחרים. כי כאמור, הלא כל הסיבה שבא אדם זה לפנינו היא בכדי שנעזור לו בראש ובראשונה להכיל את הכאב, להישאר בשליטה ולא לתת לחוויה הקשה לערער את בטחונו לחלוטין, אם גם אנחנו מתערערים מעצם שמיעת כאבו, מדוע שהוא ירגיש אחרת?

כשישבתי מול בחור ישיבה יקר שנקלע למשבר לא פשוט, פרס הלה לפניי את קורות חייו. החוויות שהוא עבר היו קשות מאוד, עד שהרגשתי שאני בוער מבפנים, ממש כעסתי על אנשים משמעותיים בחייו, ותהיתי ביני לבין עצמי כיצד הוא בכלל יכול לשרוד אחרי כל כך הרבה תלאות והתעללויות רגשיות ופיזיות. לאחר דקות ארוכות שאני יושב מולו ושומע את דבריו, פתאום נפל לי האסימון ואמרתי לעצמי: "הלא כל הרגשות הקשים הללו שאתה חש, העביר לך הבחור הזה כדי שאתה תוכל לחוות אותם ולא להתערער כמוהו, אם גם אתה לא מסוגל להרגיש כמוהו ולא לאבד שליטה, כיצד תוכל לעזור לו?". מבלי להיכנס לתהליך שעברנו בחדר, דבר אחד ניתן לציין: מאותה נקודה שקלטתי שאני פוגע ביכולתי לעזור מאחר ואינני מצליח להכילו, הדברים החלו להשתנות אצל שנינו, והתהליך החל את צעדיו לכיוון השינוי.

היאך אנו יכולים להתחבר לכל חוויה שעוברים אנשים? היאך ניתן להרגיש משהו ממי שעבר חוויה של פגיעה קשה שאנו לא עברנו? ומה אם הלה יספר לנו על אבדן של מישהו קרוב אליו ואנו ב"ה לא התנסינו בכך? הלא החוויות שאנשים עוברים בעולם הם רבים ומגוונים בכמותם ובמידתם, האם אנו יכולים תמיד להתחבר לחוויית המספר לפני שנציע את עצתנו או נשמיע את ניחומנו?

התשובה לכך היא חד משמעית: כן! ויותר מכך, אם איננו מסוגלים לעשות כן, עדיף שנשתוק ולא נכביד על המספר את כובד המשא של מי שמנסה שיבינו אותו ובמקום זאת מראים לו כמה הוא חסר ניסיון וידע.

ככל שנתבונן בעצמנו, ככל שנעשה עבודה אישית שלרוב תהיה מושגת יותר ויותר דווקא בהדרכת גורם חיצוני כרב או אדם חכם שמסייע לנו בעבודתנו היורדת אל נבכי נפשנו, כך ניטיב לגלות כי בתוכנו פועלים כל הרגשות הקיימים, במידה כזאת או אחרת.

כל אחד ואחד מאתנו חווה באופנים שונים תחושה של "אובדן". כל אחד מאתנו חווה גם תחושה של "פגיעה קשה", של "חוסר וודאות" או "אכזבה", ובכלל, חיינו מקטנות ועד שיבה מלאים תחושות מכל צבעי הקשת. לא קל לכל אדם לזהות בדיוק את תחושותיו ולנקוב בשמם, לזה צריך ירידה למעמקי הנפש ולמידת שפה של רגשות. לא פעם אנו רואים אדם הנראה ככועס, וכשנציג לפניו את מה שלדעתנו משתקף ממנו הוא יאמר "אני בכלל לא כועס". רגע, אז מה הוא כן אם לא כועס? לא בטוח שהוא יידע להגדיר מה הוא חש, ואנחנו אולי נחשוב "הוא כועס, אבל הוא שומר על כבודו ומכחיש זאת". דבר אחד אנחנו לא לוקחים בחשבון, שאולי הוא פשוט "מאוכזב", אה, כן, יש רגש כזה. לא כולם יודעים להצביע עליו, לא כולם יודעים לזהות אותו, וישנם שלא נוח להם לומר זאת. אבל הרגש הזה קיים, וקיימים אצלנו עוד המון רגשות, רצונות, תאוות, פחדים, חרדות, מחשבות, שדרכם אנו יכולים להתחבר לכל חוויותיהם של הזולת.

נסו לבדוק מתי חשתם לאחרונה רגשות: שמחה, אושר, הנאה, ביטחון, תקווה, התלהבות, גאווה, הפתעה, אהבה, חמימות, חיבה, קרבה, רגישות, התרגשות, רגיעה, הקלה, סיפוק, נעימות, בלבול, מבוכה, היסוס, אי-נוחות, תדהמה, עייפות, חוסר סבלנות, שעמום, פחד, אשמה, בושה , דאגה, מתח, רוגז, עצבנות, כעס, לחץ, עצבות, בדידות, אכזבה, כאב, געגוע.

ככל שנזהה אצלנו עוד רגשות שחבויים בתוכנו, כן נוכל להיות כתובת מועילה יותר למי שמחפש את עידודנו ועזרתנו, והיה זה שכרנו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
השארת תגובה

error:
גלילה לראש העמוד