כשהנישואין עולים על שרטון, החוויה היא של אכזבה גדולה ותחושת ניפוץ עמוקה של חלומות ישנים וחיים שנמוגו כעשן מיתמר ונעלם. התסכול הוא עמוק, בעיקר הייאוש וחוסר התקווה שאפשר מאוד להבינם ואף להתחבר אליהם. הלא אנשים מתחתנים על מנת לפרוח, להתפתח ולהקים דורות ישרים על בסיס איתן של אהבה ואחווה, גילה, דיצה ורינה, וכל אותם קולות ששון ושמחה שנאמרים בשם ומלכות וזוכים לעניית אמן מפיותיהם של עשרות ומאות האורחים שבחלקם הגיעו מהמרחקים רק בכדי לברך ולייחל לעתיד זוהר בבית שעסוק ברגעים אלו ממש בהנחת שורת הלבנים הראשונה בבניינו.
לעתים קרובות כל זה היה אך לפני שנים מועטות ועומד בניגוד גמור לתמונת חופת החלום כפי שנדמית היום, זוהי יותר בועה נשכחת של טוב גנוז הצפון ליחידי סגולה – אם בכלל, מאשר אירוע מציאותי שתפס אי פעם משבצת אמתית ביומן המתנוסס על הקיר. ההתפכחות הזו עשויה בהחלט לכאוב, היא כואבת שבעתיים כשלוקחים בחשבון את המסע הסיזיפי בתוך יחידת הנישואין, מסע שכל הזמן דומה כי רק מתחיל ולעולם לא ייגמר.
קשה מאוד לעבוד ולחולל שינויים כאשר אין חוט של תקוה מרחף על התהליך. בעצם התקווה היא המרפא העיקרי לייאוש, היא גם מקור להקלה על מתח ותסכול הנובעים ממטרות בלתי ממומשות. אנחנו עשויים לחוש מידה של סיפוק נוכח ההרגשה שהעתיד עשוי להביא להקלה זו. אבל התקווה הזו צריכה להיות תקווה ריאלית המבוססת על מציאות ולא על חלום וורוד שאינו בר מימוש.
אנחנו מסוגלים להבין שמשבר מניב צמיחה, אבל חשוב לנו לראות כיוון, לדעת שבסוף המסע תהיה מידה של סבירות להקלה משמעותית על סבלנו, על מצוקותינו האישיים והזוגיים, וכאן בדיוק נמצאת החוליה החלשה של זוגות רבים שהיו שנים רבות כל כך בתוך המסע הכבד מנשוא, המפרך ומלא סבל, צער ודמעות רבות כל כך של אנשים טובים ורגישים שעדיין לא זכו שהשכינה תשרה בביתם. מהו מקור תקוותם של בתים כה רבים? כיצד אלו יוכלו לנוע במסלול השינוי כשהדרך חרוכה ומלאת בורות ואבני ציון לניסיונות אינסופיים שכשלו ולא עמדו במבחן המציאות? האם כשאנו מעלים את המודעות לעבודה זוגית איננו נוטעים את זרעי האשליה ומתעלמים מהעדר התקווה מבוססת המציאות
דינמיקה של ייאוש
על מנת לבחון את היכולת הריאלית לשינוי, חשוב להקדים ולומר שזוגות מתווכחים ומתבוססים בדם המריבה במשך תקופות ארוכות בחייהם, לא פעם על סוגיות שלא יהיו פתורות לעולם, מאחר והן משקפות בבסיסן חוסר הסכמה מהותי בין בני הזוג הקשור לדרך חיים והשקפת עולם. זה היה נכון בעבר, וזה נכון שבעתיים בעידן הנוכחי שבו ההתפתחות הגלובאלית מתקדמת בקצב מהיר במיוחד, ורוחות שלא נשבו בעבר בעוצמה כה רבה, משתחלות לתוך חיינו הפרטיים בצורות מגוונות ובאופנים שונים ופעמים תהיה השפעה בתוך יחידה אחת על צד אחד יותר מאשר על האחר. בעוד מעוף חשיבתו הרציונאלית יותר או פחות של האחד תזזיתית משהו, קצב אחר מכתיב את דפוסי התנהגותו של השני, יתכן גם כיוון שונה ואף מנוגד לראשון, ושניהם יחד אמורים לסלול דרך משותפת.
הדינמיקה הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי באינספור אירועים במהלך השנים, שאינם מהווים ביטוי לאינספור בעיות בין בני הזוג אלא למגוון ביטויים של מהות אחת שונה ואף מנוגדת. בכל אותן השנים בני הזוג מנסים ללא הרף "לפתור את הקושי". הם משתמשים במגוון ידיעות וטכניקות שרכשו מניסיונם האישי ומניסיונות קודמים שרכשו הוריהם, חבריהם, מכריהם. הם אף באים לעתים קרובות כשבאמתחתם מערכת מושגים מתוחכמת ומעמיקה על תפקידו של האדם, תפקידם של בני זוג בנישואין, הדרך שבאמצעותה ניתן להגיע לליבו של האחר, ולמרות הכל הם לא מצליחים לפתור את קשיי הליבה ביניהם. יתכן שהם עוסקים בסוגיות לא פתירות, אולי הם עסוקים בסוגיות פתירות במהותן אך כבדות המערכת ושחיקתה כבר אינן מאפשרות את קידומו של הפתרון. בנקודה זו קורה משהו.
המערכת כולה נחלשת, היא הולכת ושוקעת ככל שעוברים הימים, החודשים והשנים. את מקומה של התקווה ברת המזל שהחזיקה אלפי פעמים והיוותה בסיס לעוד ניסיון לפתור את המצוקה תופס הייאוש, לא הייאוש מפתירת הבעיה או הבעיות הספציפיות, הייאוש מהנישואין, מהמכלול, מהחלום של יחידת נישואין אחת שקמלה לה ונגדעה – לפחות מבחינה רגשית, בדמי ימיה.
השלם נבנה מסך חלקיו
המעניין בכל הסיפור הזה, שהדינמיקה הזו מבטאת ייאוש לא ריאלי, ממש כשם שחלומם של זוגות רבים מבטא תקווה לא ריאלית. אותו חלום מתייחס למערכת אחת שלימה, מאוחדת, מאורגנת לחוויה אחת של אושר ושמחה, ולאחריו אותו ייאוש מבטא את חשכותה של המערכת כולה, יחידה שלימה שהלכה ונאבדה, חוויה אחת לא מאורגנת ומלאת תסכול. בשתי החוויות עיני החווה נצבעים בצבעי החוויה, ברגעי החלום הכל נראה נעים וטוב, וברגעי ההתפכחות הכל נראה כה עצוב וכבד.
הרעיון הזה של אחדות ושלימות מהווה מקור השראה ושאיפה לכולנו. אך האם אנחנו באמת יחידה אחת שלימה? מבנה הנפש ותכונותיה נתפסו מאז ומעולם כחלקים שונים, בתיאוריות שונות חלקים אלו נתפסים כיחידות אוטונומיות שאמנם מקיימות ביניהן יחסי גומלין אך עומדות בזכות עצמן בטריטוריה עצמאית משלהן.
בעצם, אם נרצה לפשט את הדברים נאמר שיש אצלנו חלקים שונים שאפשר לקרוא להם בשמות שונים על פי קטגוריות שונות. למשל, מידות! יש חלק נפשי בתוכנו של קמצנות או פזרנות, יש חלק נפשי של סבלנות או קוצר רוח. מן הסתם אפשר למצוא יחסי גומלין או קשר כזה או אחר בין החלקים הללו, אך בדרך כלל כל חלק כזה יש לו יישות אוטונומית – אם אדם מגלה קמצנות פורייה אי אפשר להסיק מכך שאינו סבלן. אלו הם שני חלקים, שתי מידות.
כך מתנסחות תכונות הנפש בתיאוריות השונות. אנחנו עמוסי חלקים, כאלה המתייחסים לעולמנו הפנימי: מערכת יצרים שאף היא כמו האחרות מחולקת לקטגוריות וחלקים שונים, מערכת ערכים ומוסר, מערכת הנהגה עצמית, חלקים הקשורים בילדים, משפחה, חברה, פרנסה, הנאה, תחומי עניין, מימוש.
חלקים מרגישים כמו: חלק של ייאוש, חלק של תסכול, חלק של שמחה, חלק של תקווה, חלקים שונים ומגוונים של כעס, עצבות, סיפוק, פחד, כמיהה, בדידות, בושה, כאב, חיבור, ניתוק, דאגה, שלימות, שלווה, אומץ, בהירות, אדיבות ועוד רבים. חלקים אלו שוכנים זה לצד זה, ופועלים בעת ובעונה אחת.
באופן פרדוקסאלי ההכרה בהם כחלקים והענקת תשומת לב לכל אחד מהם היא המפתח לאינטגרציה ולתחושת אחדות ושלימות. איננו יכולים להתעלם מחלק אחד על חשבון האחר, בעצם, אנחנו יכולים לנסות להתעלם ולחשוב שאנחנו מצליחים, במציאות החלק הזה יידע להזכיר לנו שהוא קיים. ולכן, כשנרקם לו חלום הנישואין המושלמים, נרקמת לה בועה של אחדות ושלימות המתעלמת מחלקים שונים באישיות של כל אחד מהשניים ובנקודת ההשקה ביניהם.
אין פלא שלאחר זמן מגיע רגע ההתפכחות, אותו רגע שחלקים שונים מבצבצים ומבקשים לעלות על פני השטח. חלקים אלו מבקשים תשומת לב, בירור, תיקון או השלמה. אם נתפוס זאת כחלק המבקש השתלבות במערכת, נוכל לעבוד עליו ואתו מבלי שנזניח חלקים אחרים. להיפך, חלקים אחרים במערכת הנישואין יטעינו אותנו בכוחות ובאווירה מאפשרת את עבודת החלק והגעה לאיזון.
במקרים אחרים, התפיסה הראשונית של חלום הנישואין, התפיסה של שלימות ואחדות מבלי שימת לב לחלקים השונים, ממשיכה גם בנקודה זו של התפכחות. החלק הזה צף למעלה, נניח החלק שבו אישה מזהה אצל בעלה חלק מבקר. הביקורת הזו הרסנית לנישואין אם היא לא מטופלת בין בני הזוג. באותה נקודת התפכחות שבה אומרת האישה לעצמה:
"בעלי מבקר" מתחברים לא פעם אירועים ואנשים משמעותיים שונים מחייה, וחלק הביקורת הזה כל כך קשה עד שהוא מכסה הכל, את כל יחידת הקשר. התפיסה הראשונית של אחדות ושלימות, אינה מזהה חלקים אלא יחידה אחת שלימה. היא משדרת לדוגמה: "האדם הזה הוא טיפוס מבקר והרסני". לא פעם ההחלטה היא "לא אתן לו להוריד אותי". מהצד השני, מגלה הגבר את אשתו כהיסטרית ותוקפנית. הוא לא מזהה חלק אחד "מפוחד" שמביא להתנהגות תוקפנית. הוא מזהה "אישה תוקפנית". כמובן שבמסע חייו האישיים החלק הזה עשוי להתחבר גם אצלו לאירועים ואנשים שונים שממש "היו אותו דבר".
תפיסת האחדות והשלימות תומכת במסקנה שלו "אתעלם ממנה, לא אתן לה להפחיד אותי". היא רואה "גבר מבקר" הוא רואה "אישה תוקפנית". שניהם עסוקים "בפתרון" המכוון "לא ליפול עוד פעם במקום הרע הזה". וזה כמובן יכול להימשך שנים רבות, שוחקות וכואבות.
תפיסה של חלקים, רואה בכל אדם חלקים רבים. בעוד חלק אחד אצלו הוא חלק "מבקר", כזה שראוי לעסוק בו. לצדו שוכנים ומניעים חלקים אחרים: יש שם חלק רגיש, יש חלק אחר אדיב, חלק נוסף מרגיע, יש גם חלקים פחות נעימים, שגם בהם ראוי להתעסק במהלך העבודה האישית והזוגית של בני הזוג. אבל היכולת להתבונן על חלקים שונים של הגבר המבקר ושל האישה התוקפנית, היא יכולת מאווררת, מאפשרת, היא אינה תומכת בייאוש מחלום על יחידה אחת שלימה שהתפרקה.
היא מתאימה את החלום למציאות, מתייחסת לחלקים הממומשים של סיפור החלום, ושואפת לריכוך או פתרון של חלקים אחרים שאינם מציאותיים – כאלה שמאפיינים כל חלום. במקום חלום שהתנפץ לו, מתגלים חלקי חלום שהתממשו להם, במקום ייאוש מיחידה אחת שקורסת נכנסת תקווה מציאותית שמבוססת על חלקים שכן הצליחו בני הזוג לממש.
איך עושים זאת בפועל?
אם יש ביניכם סוגיה שרודפת אתכם כבר שנים, אינכם מצליחים לפתור אותה והיא מלווה אתכם כל יום כמעט במהלך חייכם, קבלו החלטה משותפת שבמשך התקופה הקרובה תרפו מניסיונותיכם להביאה לידי פתרון. במקום זאת, עשו רשימה של אותם חלקים שבעבר, או כיום במידה מועטה, קיימים ביניכם וגורמים לכם קורת רוח. למשל: לפני כמה שנים יצאתם יחד פעם או פעמיים בשבוע, אז היה לכם יותר זמן, היום פחות. עכשיו כשאתם לא עסוקים בחלק ההוא שכל כך מטריד אתכם, כדאי לכם להשקיע תכנון ואנרגיה לחזק את חלק "היציאה המשותפת". חפשו חלקים נוספים שהזנחתם והשקיעו בהם.
בהסתכלות רחבה יותר נאמר גם, שאם חלק הנישואין בחייכם כבד ושחוק, ואתם מסתכלים בראי ואומרים לעצמכם: זה לא הולך לאף מקום. נסו לעשות את הדבר האחרון שאולי חשבתם עליו במהלך מסע השינוי שלכם. הרפו. אל תמשיכו לנסות. במקום זאת, תצרו תשתית נוחה יותר, מאווררת ומטעינה כוחות. זכרו שיש לנו חלקים רבים, חלק הזוגיות הוא חלק חשוב ומשמעותי, אבל הוא חלק אחד! יש לנו עוד חלקים חשובים.
חשבו קצת מתי עשיתם באופן אישי משהו שאתם אוהבים? מתי הייתם לבד עם עצמכם והתמלאתם תחושת סיפוק מקריאה, למידה, מחשבה שלא עסקה בנישואיכם? מתי שאלתם את עצמכם איפה הייתם רוצים להיות "ברמה האישית" בעוד כשנה, שנתיים, חמש שנים? אם תרפו היום מהניסיונות לפתור את הבעיות ביניכם, ובמקום זאת תצרו אווירה כללית נוחה ונעימה יותר – גם אם היא מלאכותית משהו, יתכן שהתשובות לשאלות הללו יתנו משמעות חדשה ומציאותית יותר לחייכם, פתאום תגלו שאתם לא רק זוגיות, אתם עוד הרבה מאוד חלקים נוספים.
יתכן מאוד, שלאחר תקופה משמעותית שבה הנחתם לחלק הטורד את מנוחתכם ותאירו חלקים אחרים בזוגיותכם או באישיותכם, תיווצר האווירה שתאפשר לכם פתרון הסוגיה שכל כך מטרידה אתכם במשך שנים – אם אכן זה יקרה, אל תטעו, זה לא מעשה ניסים חורג מהטבע, פשוט ככה זה עובד.
אך יתכן גם, שסוגיות שונות או סוגיה ספציפית אחת לא תיפתר. היא לא נפתרה עד היום והיא לא תיפתר כנראה בטווח הנראה לעין, אבל תוכלו לדבר עליה מידי פעם בנינוחות, בהבנה וקבלה טובים יותר העולים מאווירת החלקים האחרים שטיפחתם – הבעיה נשארה, הנישואין יציבים ונעימים יותר.
גולת הכותרת של השינוי הזה היא פרדוקסלית: לעתים על מנת לשנות צריך מידה של אומץ לא מבוטל של אדם אחד או של שני אנשים יחד לחדול ממלאכת השינוי ולהתמקד בחיזוק הקיים.
הכתבה נגעה לליבי.
אהבתי את הגישה, לעשות דברים שאנו אוהבים ולא לחשוב על פתרון הבעיה.
אחשוב טוב על הרעיון שמתחבר לי מאוד.
תודה.